אחד הזכרונות המתוקים ביותר מתקופת נעורי היתה הציפיה לשובם של הורי מטיולהם בחו"ל. יש לציין שבעוד שהגעגועים היוו אולי מרכיב מסוים, בבסיס הציפיה היתה הסקרנות.
אני יודע מה אתם חושבים, הסקרנות לגלות איזה דיפ יוגש בערב השקופיות המשפחתי. צר לי לאכזב אתכם. זה היה דיפ בצל. טעם האבקה עדיין צרוב בזכרוני. אבל מעבר לסקרנותו הבריאה של נער למופע אורקולי קסום, הציפייה היתה קשורה לתגליות המוסיקליות שהגיעו עם הורי.
בהעדר אינטרנט או כל מקור מידע מהיימן אחר, לא היתה לי גישה לרשימות דיסקוגרפיה מלאות של האמנים שאהבתי. לכן, החל בשנת 87, השנה המופלאה בה הגיע מכשיר הקומפקט דיסק לביתנו, ולמשך כמה שנים, ציידתי את הורי ברשימה שכללה אמנים ואת רשימת האלבומים שלהם שהיו ברשותי. תפקידם היה לבקר בחנויות המוסיקה ולמצוא לי דיסקים של האמנים הנ"ל שלא נכללו ברשימת המלאי שלי.
היתרון של שיטה זו היה כביר. כאשר הגיעו אלי האלבומים החדשים, האזנתי להם האזנה ראשונית, נקייה מכל ידע על מקומם ביצירתו האישית של האמן או דרך קבלתם אצל הקהל או הביקורת. לימים גיליתי כי אלבומים שאהבתי מאוד הושמצו קשות על ידי מבקרים, וההפך.
כשאני חושב על נער בימינו, שלא מסתפק בסינגלים ברדיו או באינטרנט אלא באמת נהנה מהאזנה למוסיקה- לכאורה חייו קלים בהרבה. הוא מבצע חיפוש על אמן זה או אחר ומקבל שלל ביקורות, המלצות האזנה, מה לשמוע, מה לא, איזה אלבום ישנה את חייו, איזה אלבום הוא בזבוז זמן. והגישה הבלתי מוגבלת לכל פריט מוסיקה אפשרי (גישה פיראטית - זכרו, מי שמוריד מוסיקה לא חוקית מהאינטרנט פועל ישירות לתמיכה באל קעידה, בנאו נאצים, בשמאלנים מוסרי ישראל, באלביס קוסטלו ובפיקסיז, בהקפאה, במגורים במודיעין, בשקדי מרק של ויטה ולמעשה בכל הרעות החולות שבעולמינו ובעולמות הבאים, המקבילים וכל עולם העולה על דעת בוראו - אל או אמן), גישה זו פוגמת באותו גילוי.
אין בכך לומר שאין מקום להכוונה, אבל כמו תמיד הכל תלוי בכמות.
באותם נעורים מדוברים שעברו עלי היה לי מורה, חבר קרוב, אח גדול. הוא כמובן לא הכיר אותי אבל משמעותו בחיי היתה כבירה. קראו לו אז, כעכשיו, יואב קוטנר.
לא היה מאושר ממני בסופי השבוע בו המרתונים שלו לימדו אותי בסדר כרונולוגי על אמן זה או אחר. הוא גם לימד אותי מה לאהוב ומה לא (הוא הרשה לאהוב הכל אבל אני התמקדתי בדברים שראיתי שהוא מתלהב מהם), ניתן אף לומר שהוא אחראי לטעמי המוסיקלי וודאי שהוא שינה את חיי עם תוכניתו רחבת ההיקף על הביטלס. תוכנית זו, מלבד לגרום לאובססיה חסרת שליטה (עד היום) בכל הקשור ללהקה הזו, שינתה את הדרך בה צרכתי מוסיקה. מאותו הרגע מוסיקה לא היתה עוד משהו שמתנגן ברקע אלא הדבר המרכזי. המוסיקאים והמפיק היו חלק בלתי נפרד מהאלבום. למילים ולעטיפה היו משמעות. היתה חשיבות לסדר הכרונולוגי של האלבומים, לשנה בה יצא האלבום ומה התרחש בעולם המוסיקה באותה תקופה, ומעל הכל מוסיקה הפכה אצלי לצורך בסיסי.
אבל למרות האובססיה שלי לקוטנר ולכל המלצה שיצאה מפיו, זו היתה רק נקודת ההתחלה ממנה יצאתי. מאותה נקודה החיפוש היה שלי ושל חברי. והחיפוש כלל טקסים, כשהמרכזי שבהם היה נסיעה לעיר הגדולה וביקור בבית התקליט ובאוזן השלישית על מנת לרכוש עוד "חינוך וידע", החזרה הביתה לפרברים באוטובוס ופיתוח הציפיות בדרך. הכניסה לחדר, סגירת הדלת, הנחת התקליט על הפטיפון (רוב הרכישות היו עדיין של תקליטים) והצלילה לתוך הצלילים, שמיעות חוזרות של אותו האלבום, התעמקות בכל פרט ופרט.
היכולת בת זמננו להתיישב ליד מחשב ובתוך 5 דקות לקבל את כל המידע הדרוש על אמן כזה ואחר ובו זמנית היכולת להוריד (לא חוקי, נאצים, אלביס קוסטלו, ויטה, אמנים וכו') את כל מה שעשה, אינה שלב טוב באבולוציה שלנו. יש בה זילות של המוסיקה. מוסיקה (והכוונה למוסיקה, לא ללהיטים או לצלילי רקע) אינה מזון מהיר. היא דורשת הקשבה, ריכוז, התעמקות, לא פחות מאשר אנשים מוכנים להשקיע בספר טוב. כאשר יש לך גישה אינסופית לכל אלבום שיצא אי פעם היכולת שלך לעצור ולהקדיש לכל אלבום את הזמן הדרוש לו נעלמת. במצב בו השפע אין סופי נעלם הצורך לבחור או להתחייב ליצירה אחת מסויימת. במצב זה נחשפים להרבה יותר, אבל מאזינים להרבה פחות.
האם יש דרך חזרה? בשלב מסויים אני עצרתי. החלטתי לא להכיר כל להקה חדשה שיצאה מז'רקשה. האם עדיף ככה? לא אם אתה אוהב את הסצינה המוסיקלית של ז'רקשה.
וכנראה שזו גם דרכו של עולם כיוון שלמרות כל המוסיקה המשובחת שנחשפתי אליה עם השנים, מספיקים צליליהם הראשונים של האלבומים הגדולים של נעורי כדי להחזיר לי תחושות שמוסיקה חדשה כבר לא יכולה לעורר.
ולמה שטחתי בפניכם את הסיפור העצוב הזה? כיוון שחלק ממטרתו של בלוג זה הוא להציג את האלבומים והסרטים שהפגישה איתם שינתה את חיי. אז כשתקראו פתאום פוסט על דיסק או סרט מימים עברו אל תטרחו לבדוק שמא גלשתם בטעות לבלוג ההיסטוריה.
המוסיקה והסרטים האלו הם אני והגיע הזמן שמישהו נוסף יתמודד עם האובססיות שלי.
שיר השירים אשר לביטלס
אני יודע מה אתם חושבים, הסקרנות לגלות איזה דיפ יוגש בערב השקופיות המשפחתי. צר לי לאכזב אתכם. זה היה דיפ בצל. טעם האבקה עדיין צרוב בזכרוני. אבל מעבר לסקרנותו הבריאה של נער למופע אורקולי קסום, הציפייה היתה קשורה לתגליות המוסיקליות שהגיעו עם הורי.
בהעדר אינטרנט או כל מקור מידע מהיימן אחר, לא היתה לי גישה לרשימות דיסקוגרפיה מלאות של האמנים שאהבתי. לכן, החל בשנת 87, השנה המופלאה בה הגיע מכשיר הקומפקט דיסק לביתנו, ולמשך כמה שנים, ציידתי את הורי ברשימה שכללה אמנים ואת רשימת האלבומים שלהם שהיו ברשותי. תפקידם היה לבקר בחנויות המוסיקה ולמצוא לי דיסקים של האמנים הנ"ל שלא נכללו ברשימת המלאי שלי.
היתרון של שיטה זו היה כביר. כאשר הגיעו אלי האלבומים החדשים, האזנתי להם האזנה ראשונית, נקייה מכל ידע על מקומם ביצירתו האישית של האמן או דרך קבלתם אצל הקהל או הביקורת. לימים גיליתי כי אלבומים שאהבתי מאוד הושמצו קשות על ידי מבקרים, וההפך.
כשאני חושב על נער בימינו, שלא מסתפק בסינגלים ברדיו או באינטרנט אלא באמת נהנה מהאזנה למוסיקה- לכאורה חייו קלים בהרבה. הוא מבצע חיפוש על אמן זה או אחר ומקבל שלל ביקורות, המלצות האזנה, מה לשמוע, מה לא, איזה אלבום ישנה את חייו, איזה אלבום הוא בזבוז זמן. והגישה הבלתי מוגבלת לכל פריט מוסיקה אפשרי (גישה פיראטית - זכרו, מי שמוריד מוסיקה לא חוקית מהאינטרנט פועל ישירות לתמיכה באל קעידה, בנאו נאצים, בשמאלנים מוסרי ישראל, באלביס קוסטלו ובפיקסיז, בהקפאה, במגורים במודיעין, בשקדי מרק של ויטה ולמעשה בכל הרעות החולות שבעולמינו ובעולמות הבאים, המקבילים וכל עולם העולה על דעת בוראו - אל או אמן), גישה זו פוגמת באותו גילוי.
אין בכך לומר שאין מקום להכוונה, אבל כמו תמיד הכל תלוי בכמות.
באותם נעורים מדוברים שעברו עלי היה לי מורה, חבר קרוב, אח גדול. הוא כמובן לא הכיר אותי אבל משמעותו בחיי היתה כבירה. קראו לו אז, כעכשיו, יואב קוטנר.
לא היה מאושר ממני בסופי השבוע בו המרתונים שלו לימדו אותי בסדר כרונולוגי על אמן זה או אחר. הוא גם לימד אותי מה לאהוב ומה לא (הוא הרשה לאהוב הכל אבל אני התמקדתי בדברים שראיתי שהוא מתלהב מהם), ניתן אף לומר שהוא אחראי לטעמי המוסיקלי וודאי שהוא שינה את חיי עם תוכניתו רחבת ההיקף על הביטלס. תוכנית זו, מלבד לגרום לאובססיה חסרת שליטה (עד היום) בכל הקשור ללהקה הזו, שינתה את הדרך בה צרכתי מוסיקה. מאותו הרגע מוסיקה לא היתה עוד משהו שמתנגן ברקע אלא הדבר המרכזי. המוסיקאים והמפיק היו חלק בלתי נפרד מהאלבום. למילים ולעטיפה היו משמעות. היתה חשיבות לסדר הכרונולוגי של האלבומים, לשנה בה יצא האלבום ומה התרחש בעולם המוסיקה באותה תקופה, ומעל הכל מוסיקה הפכה אצלי לצורך בסיסי.
אבל למרות האובססיה שלי לקוטנר ולכל המלצה שיצאה מפיו, זו היתה רק נקודת ההתחלה ממנה יצאתי. מאותה נקודה החיפוש היה שלי ושל חברי. והחיפוש כלל טקסים, כשהמרכזי שבהם היה נסיעה לעיר הגדולה וביקור בבית התקליט ובאוזן השלישית על מנת לרכוש עוד "חינוך וידע", החזרה הביתה לפרברים באוטובוס ופיתוח הציפיות בדרך. הכניסה לחדר, סגירת הדלת, הנחת התקליט על הפטיפון (רוב הרכישות היו עדיין של תקליטים) והצלילה לתוך הצלילים, שמיעות חוזרות של אותו האלבום, התעמקות בכל פרט ופרט.
היכולת בת זמננו להתיישב ליד מחשב ובתוך 5 דקות לקבל את כל המידע הדרוש על אמן כזה ואחר ובו זמנית היכולת להוריד (לא חוקי, נאצים, אלביס קוסטלו, ויטה, אמנים וכו') את כל מה שעשה, אינה שלב טוב באבולוציה שלנו. יש בה זילות של המוסיקה. מוסיקה (והכוונה למוסיקה, לא ללהיטים או לצלילי רקע) אינה מזון מהיר. היא דורשת הקשבה, ריכוז, התעמקות, לא פחות מאשר אנשים מוכנים להשקיע בספר טוב. כאשר יש לך גישה אינסופית לכל אלבום שיצא אי פעם היכולת שלך לעצור ולהקדיש לכל אלבום את הזמן הדרוש לו נעלמת. במצב בו השפע אין סופי נעלם הצורך לבחור או להתחייב ליצירה אחת מסויימת. במצב זה נחשפים להרבה יותר, אבל מאזינים להרבה פחות.
האם יש דרך חזרה? בשלב מסויים אני עצרתי. החלטתי לא להכיר כל להקה חדשה שיצאה מז'רקשה. האם עדיף ככה? לא אם אתה אוהב את הסצינה המוסיקלית של ז'רקשה.
וכנראה שזו גם דרכו של עולם כיוון שלמרות כל המוסיקה המשובחת שנחשפתי אליה עם השנים, מספיקים צליליהם הראשונים של האלבומים הגדולים של נעורי כדי להחזיר לי תחושות שמוסיקה חדשה כבר לא יכולה לעורר.
ולמה שטחתי בפניכם את הסיפור העצוב הזה? כיוון שחלק ממטרתו של בלוג זה הוא להציג את האלבומים והסרטים שהפגישה איתם שינתה את חיי. אז כשתקראו פתאום פוסט על דיסק או סרט מימים עברו אל תטרחו לבדוק שמא גלשתם בטעות לבלוג ההיסטוריה.
המוסיקה והסרטים האלו הם אני והגיע הזמן שמישהו נוסף יתמודד עם האובססיות שלי.
שיר השירים אשר לביטלס
אני חושבת שהבעיה שאתה מציג פה היא רחבה הרבה יותר. מדובר ביכולת ההתמסרות המאוד מוגבלת של הדור הזה. וההצפה של המידע בטח לא עוזרת. אבל אלו כנראה הדברים הפחות טובים שהביאה איתה הטכנולוגיה. הנה תראה, אנחנו נשמעים ההורים שלנו. הבטיחו לי שזה יקרה. וקיימו.
השבמחק