שבוע אחרי שקטלוג הביטלס יצא לרכישה ב-iTunes הורדו 2 מיליון שירים בודדים ובנוסף 450 אלף אלבומים.
טירוף.
וכהוקרה להישג ולכבוד החורף - הנה אחד השירים הכי יפים שלהם (בעיני)
הוקלט בתקופת Revolver המופתי. יצא רק בסינגל.
RAIN
וזה ה-A side של Rain -
Paperback writer. (שניהם אגב נשמעים פשוט נפלא בהוצאות משנה שעברה-גם בסטריאו ובעיקר במונו)
תקראו לי מפר שביתה אבל זה לא כל כך נעים לראות בלוג סגור.
אז עד הפתיחה המחודשת (הקרובה מאוד. בתקווה שבתחילת שבוע הבא) הנה שיר נפלא של Tho who
בעיני, אחד השירים המשעשעים ששמעתי- תעקבו אחרי המילים. הסיפור כולו מתבאר בשורות האחרונות.
She sang the best she'd ever sang
She couldn't ever sing any better
But Mister Davidson never rang
She knew he would forget her
She'd seen him there
And put herself to ransom
He had stared
He really was quite handsome
She had really looked her best
She couldn't ever look any better
But she knew she'd failed the test
She knew he would forget her
Triumphant was the way she felt
As she acknowledged the applause
Triumphant was the way she'd felt
When she saw him at the dressing room door
She was happier than she'd ever been
As he praised her for her grace
But his expression changed, she had seen
As he leant to kiss her face
It ended there
He claimed a late appoinment
She quickly turned
To hide her disappointment
She ripped her glittering gown
Couldn't face another show, no
Her deodorant had let her down
She should have used Odorono
הכותרת שקרית. אלו 4 הסצינות האהובות ביותר שניתן למצוא באינטרנט ומתאימות למה שאני רוצה לומר, אבל זה בסדר כי זו אחת מ-3 הכותרות השקריות האהובות עלי ביותר (הקשורות לסרט נאמנות גבוהה, שהוא אחד מ-217 הסרטים האהובים עלי ביותר {אם כי זה לא מדרג אותו בהכרח גם כאחד הטובים ביותר})]\/
כל מי שאובססיית המוסיקה שלטה בחייו בתקופה זו או אחרת, והקריב עצמו ליצירת מיקס טייפס, לדירוגים האינסופיים של שירים, אלבומים, אמנים ומה לא, ולחיים שסבבו סביב הטירוף בכל צורותיו, מצא בסרט "נאמנות גבוהה" (High fidelity) את אהבתו משתקפת מהמסך בנאמנות גבוהה למקור.
חבל שהסרט הזה לא נעשה 10 שנים מוקדם יותר, בתקופה שבה לא ידעתי אם האובססיה שלי תמצא מענה אצל אנשים אחרים. לשמחתי לאורך השנים מצאתי חברים ששיחה כמו זו אינה מופרכת לדיאלוג היומיומי שלנו.
אבל לא תמיד זה היה ככה. בשלב מסוים שמתי לב שבעוד שאנשים מסביבי פיתחו דיאלוג עם העולם שכלל שיחות חולין (שמעולם לא הבנתי את מטרתן) אני חיפשתי אנשים שניתן יהיה לדבר איתם על הדברים החשובים באמת. מאז ומעולם חברי הקרובים ביותר היו כאלה שניתן היה להעביר איתם שיחות של שעות הבנויות על טהרת המוסיקה, הקולנוע והטלויזיה.
וכמו שדירוגים והשוואות היו חלק מחיי, כך גם הסנוביזם התרבותי (שנגמלתי ממנו מעט, כל עוד מסכימים עם דעתי). יש לציין שסנוביזם זה לא מבוסס על כלום מלבד על עצמו, ועם זאת במשך שנים גדל והתפתח למרות (ואולי בגלל) משכנו ביער בודד בו איש לא שמע אותו.
בתקופה מסויימת, ממש לקראת תום שירותי הצבאי, עמדתי לעבוד בחנות התקליטים שהיתה מעין בית שני שלי, מקום בו ישבתי שעות רבות והאזנתי למוסיקה. זו נראתה לי העבודה המושלמת. גם ככה רכשתי דיסקים בכמות מטורפת והאזנתי למוסיקה רוב שעות היום, אז עוד לקבל על זה כסף? (שלא לומר הנחות על דיסקים וגישה למלאי עצום בעידן פרה נאפסטר). לצערי זה לא יצא לפועל אבל אחת השיחות שהיתה ביני לבין בעל החנות התנהלה סביב העובדה שאני אצטרך להשמיע בחנות מוסיקה שלאו דווקא אוהב, ויותר מזה, שאצטרך למכור לאנשים כל מני דברים שהם בטעות מכנים מוXיקה (אני מניח שהוא אמר מוסיקה, אני פשוט התקשתי לקבל את ההגדרה). שני הקטעים הבאים הצחיקו אותי במיוחד כשחשבתי על כך שזה היה יכול להיות אני.
מה שהזכיר לי עכשיו את הסרט היה הפוסט של חברתי אסתר (שקישור לבלוג שלה ניתן למצוא בסרגל בצד ימין) שמלבד היותו כתוב נפלא, החזיר אותי לזמן ששירים ואמנים היו החברים הכי טובים שלי, וזה פשוט הצטרף לשבוע שממלא אותי בנוסטלגיה חסרת בושה.
הסרט "נאמנות גבוהה" (בניגוד לספר שלא ממש נגע בי), הצליח, דרך 3 הדמויות השונות שנמצאות בחנות, לרכז כל כך הרבה תחושות הזדהות, שלשאלה האם הוא סרט טוב במיוחד או לא (והוא כן) אין ממש חשיבות. זה מסוג הסרטים שתופסים אותך ומלווים אותך כל החיים. לא משנה מתי אני נתקל בו, הוא מחזיר אותי לימים עברו באופן שרק שילוב של קולנוע ומוסיקה יכול לעשות.
(ג'ון קיוזאק, שחקן שתמיד טוב לראות וג'ק בלאק, שגם הוא בחור טוב הם בונוס מבורך)
ומה אתם חושבים שקרה. עוד באותו היום קניתי את הדיסק של הבטא בנד.
זה השיר - והוא אכן נפלא.
ידוע שהיהודים שולטים בעולם. ועוד יותר ידוע שהיהודים שולטים בהוליווד. מכאן ניתן להסיק שיש להם כח.
ומה איתי. אני לא יהודי? אין לי עיניים? האין לי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? אם תרעילו אותי - לא אמות? ואם תתעללו בי - האם לא אתנקם? ואם תמשיכו להעלות השפלות ולקרוא להם מיוזיקל - האם לא אקיא עצמי למוות?
יש גבול. מישהו צריך להושיב את החברה של גלי ולגלות להם שהם הורסים כל חלקה טובה מהמוניטין העלוב שנשאר למיוזיקל.
כל עוד הם עשו את זה עם מוסיקה בת זמננו - שיבוסם להם, אבל עכשיו הם כבר מערבים הורים.
הנה לפניכם אחד הקטעים הטובים ביותר באחד הסרטים הטובים ביותר שהוא גם אחד המיוזיקלס הגדולים ביותר- מתוך "שיר אשיר בגשם" - Make em laugh
לצערי לא ניתן להטמיע את הקליפ כאן אז צפו בו בקישור הזה ואחר כך חיזרו
זהו שיעור נפלא ב"כיצד להפוך יצירת מופת לסתם קטע שלא ישאיר שום חותם בזכרונך".
הדבר היחיד שנשאר לעשות, מלבד למחות את הדמעות, הוא להתפלל שמתיו ויינר יצטרף לצוות המפואר של הסדרה ואולי בפעם הבאה נוכל לראות את גוינית פאלטרו מבצעת את Summer Time על רקע פלאשבק של הולדת המשיח ריצ'רד וויטמן. זה לא ישקם את מוניטין המיוזיקל, אבל לפחות יהיה מצחיק.
"שיר אשיר בגשם" נוצר כחגיגה עצמית של ארתור פריד, המפיק הגדול של המיוזיקלס. חטיבת המיוזיקלס שפעלה בMGM תחת ניהולו יצרה כמה מהמיוזיקלס הטובים ביותר שהופקו (בינהם יום בניו יורק, אמריקאי בפאריז, פגוש אותי בסנט לואיס, קרון הלהקה ועוד רבים)
בסרט זה הוא קיבץ שירים שכתב לאורך השנים למיוזיקלס שונים וסביבם יצרו את הסיפור. את הסרט ביימו ג'ין קלי וסטנלי דונן (כל אחד מהם ראוי לפוסט משלו וגם יקבל מתישהו)
באיזושהי נקודה במהלך ההפקה פנו לארתור פריד וביקשו שיר מקורי. הם הסבירו שיש צורך בקטע משעשע, משהו בסגנון של Be a clown שקול פורטר כתב ל"הפיראט" (סרט יוצא מן הכלל של וינסנט מינלי- עוד ראוי פוסט). אין בעיה השיב פריד וכתב את Be a clown עם שם אחר. הדמיון המובהק בין השירים לא נסתר מעיני איש אך לאף אחד (כולל קול פורטר עצמו) לא היה האומץ להצביע על כך.
לשם השוואה-
וכך דודו אהרון יכול לישון בשקט. כל מה שהוא עושה פריד עשה טוב יותר.
שניים מהדמויות בעלות הדיבור היותר משעשע שאני מכיר חגגו היום(עכשיו חצות אז בהיום אני מתכוון לאתמול/היום/מחר) יום הולדת.
הראשון הוא עכבר ששינה את העולם והשני- פרח כמורה שסרח.
מיקי מאוס נולד ב-1928 בארה"ב. שמו המקורי היה מורטימר מאוס, אך אישתו של דיסני טענה כי השם מעט נפוח מחשיבות עצמית והציעה לשנות אותו לשם עממי יותר - וכך מורטימר הפך למיקי.
את מיקי יצרו וולט דיסני ו-Ub Iwerks (תרגמו אתם את השם) שהיה האנימטור הראשי שלו באותה התקופה. את קולו של העכבר סיפק דיסני.
מיקי ומיני הופיעו בבכורה בסרט Plane Crazy במאי 1928
העכבר החביב לא ממש הרשים מישהו וולט דיסני לא הצליח למצוא מפיץ לסרטון.
גם לסרטון השני שהופק לא נמצא מפיק. המזל השתנה לאחר הפקת הסרטון השלישי.
שם הסרט היה Steamboat Willie והוא הוקרן לראשונה ב-18/11/1928. זהו התאריך בו חוגגים את יום הולדתו וסרטון זה נחשב לסרט הראשון של מיקי
מרטין סקורסזה קצת צעיר יותר. בן 68 (17/11/1942) הוא עובד עכשיו על סרטו הראשון לילדים בתלת מימד, ולמרות שמתאור זה אין ממש סיבה להתלהב יש לי תחושה (ואני טועה בדרך כלל) שזה יהיה סרטו הטוב ביותר מזה שנים רבות. הסרט הוא עיבוד לספר "התגלית של הוגו קברה" מאת בריאן סלזניק, ספר נפלא שרובו בנוי מאיורים מקסימים מאת המחבר שהופכים את הספר לספר הכי קולנועי שקראתי. תוסיפו לזה שאחד מגיבורי העלילה הוא ג'ורג' מלייאס ואת העובדה שהספר מרגיש כהומאז' מרגש לקולנוע של פעם ותבינו למה בעיני סקורסזה, אולי הבמאי שהכי מהנה לשמוע מדבר על קולנוע קלאסי, הוא הבחירה הטבעית.
ולציון יום הולדתו של הנער, הנה הפרסומת המבריקה שהוא יצר שהיא בו זמנית פרודיה עצמית מדהימה והומאז' מופלא להיצ'קוק. (מבריקה, מדהימה, מופלא - תגידו תודה שלפחות זו פסקה קצרה ואין יותר מקום לתיאורים מפוצצים)
אני מבטיח שזו הפעם האחרונה לבינתיים שג'ים הנסון יככב פה. זהו חלק ראשון מתוך "סדרה" (עלק) של פוסטים שיהיו ברובם קטעי ארכיון מתחילת דרכם של אמנים שאני אוהב. בגלל שג'ים הנסון הספיק בחייו הקצרים גם למות יהיה גם בונוס הספדים. ועכשיו לקטעים.
הנסון התחיל את דרכו המסחרית בשנת 55 עם סדרה בשם Sam and friends. הסדרה שרצה עד 1961, היתה בנויה מפרקים בני 5 דקות שברובם היו מורכבים מבובות שעשו ליפ סינקים לשירים. אבל היו גם מערכונים. זה אחד הבודדים שנשארו והוא מכיל גם את הבובה היחידה שהמשיכה מסדרה זו עם הנסון - קרמיט
המערכון המשיך עם הנסון והופיע בגרסה שונה ב-65 בתוכנית של אד סאליבן ולבסוף התגלגל ל3- מערכונים ברחוב סומסום בתחילת שנות ה-70. זה אחד מהם.
תמיד מדהים אותי לחשוב שסדרה כל כך פופולרית שנכנסה לכל בית וצפו בה דורות של ילדים היא כל כך מופרעת בבסיסה. זה כמובן הדבר היפה בכל העניין.
ועכשיו לשיר היומי-
עוד קטע שהופיע כמה פעמים והפך לקלאסיקה היה מאנה מאנה. הוא הופיעה לראשונה ב-69 ברחוב סומסום.
באותה שנה הוא הופיעה גם בתוכניתו של אד סאליבן כשהדמות השרה היא הדמות שתזוהה בהמשך עם השיר.
בשנים שיעברו השיר יבוצע בכמה תוכניות וראייטי בסגנון מאוד דומה. הביצוע הטוב ביותר לטעמי פותח את העונה הראשונה של החבובות:
ב-65 הנסון יצר סרט קצר בשם Time piece בו גם שיחק. הוא ויתר בו על ה-Muppets האהובים עליו כל כך ויצר סרט אקספרימנטאלי ללא בובות אבל עם הרבה סמי הזיה.
HELP
ולפני הסיום - יותר קטע מאמצע הקריירה. מהעונה השנייה של החבובות- אחד הקטעים הכי מצחיקים שאני מכיר
לסיום, קטעי הספד שלאחר מותו. ראשית החבובות ואחריהן קיפי בגרסה האמריקאית מבצעת, תוך כדי שהיא מחניקה דמעות, את "קשה להיות ירוק" של קרמיט לזכרו של הצפרדע שקולו מת עם הנסון.
כאשר חברים ואנשים אחרים שאני מנפח להם את השכל על עיבודים והפקה מצליחים להשחיל שאלה בשטף המילים המוטח באזניהם, היא בדרך כלל-
"למה אתה חושב שהפקה ועיבוד הם כל כך חשובים? אם השיר טוב אז הוא טוב".
בגדול הם צודקים אבל בגדול גם מדינת ישראל צודקת.
השיר "I keep a Close watch" של ג'ון קייל היא הדוגמה הכי טובה שאני מכיר כדי להדגים עד כמה החלטות הקשורות בביצוע הם משמעותיות.
השיר יצא לראשונה בהקלטת אולפן בשנת 1975 באלבום Helen of troy. שיר יפה שהולך לאיבוד בעיבוד מנופח.
אולי זו הסיבה שב-82 באלבומו Music for a new society הוא ביצע אותו מחדש. באלבום הכל כך יפה הזה שכולו עיבודים אווריריים, קיבל השיר ביצוע נפלא ההולם את רוח האלבום. אבל ביצוע זה קיבע אותו כחלק בלתי נפרד מהאלבום כולו ולא הבליט אותו כשיר היחודי שהוא.
את הישועה קיבל השיר בדיסק ההופעה המדהים Fragments of a rainy season שיצא ב-92 (הופעה שהיה לי המזל לצפות בה כשהופיע בהיכל התרבות בתל אביב). בהופעה זו, עם פסנתר בלבד, פתאום הכל היה ברור כל כך - מדובר באחד השירים היפים ביותר בעולם.
בכלל, בעיני זהו אלבומו הטוב ביותר של קייל. לבד, מלווה בעיקר בפסנתר ולפעמים בגיטרה, השירים שלו (שפעמים רבות סבלו מהפקה נפוחה) מתגלים בשיא יופים כשהוא מדגים את יכולותיו כמבצע נפלא.
זוהי דוגמא המראה שבשיר זה (לדעתי) ככל שהביצוע הפך פשוט יותר ונקי יותר, כך הוא התגלה כיפה יותר.
המצב כמובן יכול להיות גם הפוך. למשל ב-A day in the life של הביטלס שהעלתי אתמול.
מכיוון שבמהלך הזמן יצאו בבוטלגים ובאנתולוגיה ביצועים בשלבים שונים של השיר ניתן לראות שעל אף שהשיר נפלא גם ברמה הבסיסית ביותר, ההקלטה הסופית על כל מרכיביה הופכת אותו אולי ליצירה המוקלטת המושלמת ביותר ששמעתי.
(אני מניח שכבר הבנתם שאני מכור לביטלס ונוטה להשתמש בקביעות נחרצות ובלתי אחראיות. אני מבטיח להמשיך בכך)
אחד הזכרונות המתוקים ביותר מתקופת נעורי היתה הציפיה לשובם של הורי מטיולהם בחו"ל. יש לציין שבעוד שהגעגועים היוו אולי מרכיב מסוים, בבסיס הציפיה היתה הסקרנות.
אני יודע מה אתם חושבים, הסקרנות לגלות איזה דיפ יוגש בערב השקופיות המשפחתי. צר לי לאכזב אתכם. זה היה דיפ בצל. טעם האבקה עדיין צרוב בזכרוני. אבל מעבר לסקרנותו הבריאה של נער למופע אורקולי קסום, הציפייה היתה קשורה לתגליות המוסיקליות שהגיעו עם הורי.
בהעדר אינטרנט או כל מקור מידע מהיימן אחר, לא היתה לי גישה לרשימות דיסקוגרפיה מלאות של האמנים שאהבתי. לכן, החל בשנת 87, השנה המופלאה בה הגיע מכשיר הקומפקט דיסק לביתנו, ולמשך כמה שנים, ציידתי את הורי ברשימה שכללה אמנים ואת רשימת האלבומים שלהם שהיו ברשותי. תפקידם היה לבקר בחנויות המוסיקה ולמצוא לי דיסקים של האמנים הנ"ל שלא נכללו ברשימת המלאי שלי.
היתרון של שיטה זו היה כביר. כאשר הגיעו אלי האלבומים החדשים, האזנתי להם האזנה ראשונית, נקייה מכל ידע על מקומם ביצירתו האישית של האמן או דרך קבלתם אצל הקהל או הביקורת. לימים גיליתי כי אלבומים שאהבתי מאוד הושמצו קשות על ידי מבקרים, וההפך.
כשאני חושב על נער בימינו, שלא מסתפק בסינגלים ברדיו או באינטרנט אלא באמת נהנה מהאזנה למוסיקה- לכאורה חייו קלים בהרבה. הוא מבצע חיפוש על אמן זה או אחר ומקבל שלל ביקורות, המלצות האזנה, מה לשמוע, מה לא, איזה אלבום ישנה את חייו, איזה אלבום הוא בזבוז זמן. והגישה הבלתי מוגבלת לכל פריט מוסיקה אפשרי (גישה פיראטית - זכרו, מי שמוריד מוסיקה לא חוקית מהאינטרנט פועל ישירות לתמיכה באל קעידה, בנאו נאצים, בשמאלנים מוסרי ישראל, באלביס קוסטלו ובפיקסיז, בהקפאה, במגורים במודיעין, בשקדי מרק של ויטה ולמעשה בכל הרעות החולות שבעולמינו ובעולמות הבאים, המקבילים וכל עולם העולה על דעת בוראו - אל או אמן), גישה זו פוגמת באותו גילוי.
אין בכך לומר שאין מקום להכוונה, אבל כמו תמיד הכל תלוי בכמות.
באותם נעורים מדוברים שעברו עלי היה לי מורה, חבר קרוב, אח גדול. הוא כמובן לא הכיר אותי אבל משמעותו בחיי היתה כבירה. קראו לו אז, כעכשיו, יואב קוטנר.
לא היה מאושר ממני בסופי השבוע בו המרתונים שלו לימדו אותי בסדר כרונולוגי על אמן זה או אחר. הוא גם לימד אותי מה לאהוב ומה לא (הוא הרשה לאהוב הכל אבל אני התמקדתי בדברים שראיתי שהוא מתלהב מהם), ניתן אף לומר שהוא אחראי לטעמי המוסיקלי וודאי שהוא שינה את חיי עם תוכניתו רחבת ההיקף על הביטלס. תוכנית זו, מלבד לגרום לאובססיה חסרת שליטה (עד היום) בכל הקשור ללהקה הזו, שינתה את הדרך בה צרכתי מוסיקה. מאותו הרגע מוסיקה לא היתה עוד משהו שמתנגן ברקע אלא הדבר המרכזי. המוסיקאים והמפיק היו חלק בלתי נפרד מהאלבום. למילים ולעטיפה היו משמעות. היתה חשיבות לסדר הכרונולוגי של האלבומים, לשנה בה יצא האלבום ומה התרחש בעולם המוסיקה באותה תקופה, ומעל הכל מוסיקה הפכה אצלי לצורך בסיסי.
אבל למרות האובססיה שלי לקוטנר ולכל המלצה שיצאה מפיו, זו היתה רק נקודת ההתחלה ממנה יצאתי. מאותה נקודה החיפוש היה שלי ושל חברי. והחיפוש כלל טקסים, כשהמרכזי שבהם היה נסיעה לעיר הגדולה וביקור בבית התקליט ובאוזן השלישית על מנת לרכוש עוד "חינוך וידע", החזרה הביתה לפרברים באוטובוס ופיתוח הציפיות בדרך. הכניסה לחדר, סגירת הדלת, הנחת התקליט על הפטיפון (רוב הרכישות היו עדיין של תקליטים) והצלילה לתוך הצלילים, שמיעות חוזרות של אותו האלבום, התעמקות בכל פרט ופרט.
היכולת בת זמננו להתיישב ליד מחשב ובתוך 5 דקות לקבל את כל המידע הדרוש על אמן כזה ואחר ובו זמנית היכולת להוריד (לא חוקי, נאצים, אלביס קוסטלו, ויטה, אמנים וכו') את כל מה שעשה, אינה שלב טוב באבולוציה שלנו. יש בה זילות של המוסיקה. מוסיקה (והכוונה למוסיקה, לא ללהיטים או לצלילי רקע) אינה מזון מהיר. היא דורשת הקשבה, ריכוז, התעמקות, לא פחות מאשר אנשים מוכנים להשקיע בספר טוב. כאשר יש לך גישה אינסופית לכל אלבום שיצא אי פעם היכולת שלך לעצור ולהקדיש לכל אלבום את הזמן הדרוש לו נעלמת. במצב בו השפע אין סופי נעלם הצורך לבחור או להתחייב ליצירה אחת מסויימת. במצב זה נחשפים להרבה יותר, אבל מאזינים להרבה פחות.
האם יש דרך חזרה? בשלב מסויים אני עצרתי. החלטתי לא להכיר כל להקה חדשה שיצאה מז'רקשה. האם עדיף ככה? לא אם אתה אוהב את הסצינה המוסיקלית של ז'רקשה.
וכנראה שזו גם דרכו של עולם כיוון שלמרות כל המוסיקה המשובחת שנחשפתי אליה עם השנים, מספיקים צליליהם הראשונים של האלבומים הגדולים של נעורי כדי להחזיר לי תחושות שמוסיקה חדשה כבר לא יכולה לעורר.
ולמה שטחתי בפניכם את הסיפור העצוב הזה? כיוון שחלק ממטרתו של בלוג זה הוא להציג את האלבומים והסרטים שהפגישה איתם שינתה את חיי. אז כשתקראו פתאום פוסט על דיסק או סרט מימים עברו אל תטרחו לבדוק שמא גלשתם בטעות לבלוג ההיסטוריה.
המוסיקה והסרטים האלו הם אני והגיע הזמן שמישהו נוסף יתמודד עם האובססיות שלי.
בסופו של דבר פול מקרטני הפסיד.
ג'ון נרצח, ג'ורג' היה קדוש ורינגו טמבל חביב. ומה נשאר לפול, אולי המוסיקאי המוכשר ביותר בתקופתו?
לאורך השנים פול לא בדיוק ידע מה לעשות. המאבק על שמו ומורשתו היה קשה עבורו. כיצד יתכן שהוא, שאחראי למספר הלהיטים הרב ביותר בביטלס, שאחראי לסרג'נט פפר, שאחראי להרבה מהנסיוניות של הביטלס, שאחראי לכך שהצד השני של אייבי רואד הוא הצד השני של אייבי רואד (אפילו רוזמן לא זז עד סוף הצד), דווקא הוא הפך לביטל המושמץ ביותר.
לא תמיד היה כך הדבר. בשנות ה-70 מקרטני (תחת שמו ובשם להקתו Wings) כל אלבום של מקרטני הניב להיטים גדולים. אלבומו Band on the Run משנת 73 הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר של שנות ה-70. לנון, לעומתו, הקדיש את תחילת שנות ה-70 לסקס סמים ורוקנרול, ואת החצי השני לגלות משפחתית בבניין דקוטה בניו יורק. אחרי 2 אלבומיו הראשונים (Plastic Ono Band המופתי וImagine) הביקורות והקהל לא ממש שיתפו פעולה עם יצירתו.
כשיצא אלבומו המשותף עם יוקו אונו (Double Fantasy. אלבום משובח. פרטים בהמשך חיינו המשותפים), כשבועיים לפני מותו, לא נרשמה התרגשות גדולה. יש לזכור שהעולם, שחיכה לחזרתו של הביטל (כי בשביל העולם הם תמיד יהיו הביטלס), לא ממש רצה אלבום משותף שכולל 7 שירים של לנון ו-7 שירים של אויבת הציבור היפנית (הגזענות במקור). הירצחו בדצמבר 1980 הקפיצה את האלבום לראש המצעדים, ואת לנון לאולימפוס.
ואיפה מקרטני?
על מקרטני נגזר לעבור את שנות ה-80 בחיים. מעטים מהאמנים הגדולים של שנות ה-60 וה-70 הצליחו בזה. מקרטני לא היה יוצא דופן במקרה הזה. אבל אלבומיו הפכו פחות רלוונטים כשלהיטו הגדול האחרון - Say Say Say העביר סופית את הבכורה למלך החדש של הפופ- קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות - מר מייקל ג'קסון (את זה העדפנו על פני פול מקרטני ואחר כך אנחנו מתפלאים שהחרדים מזלזלים בתרבות החילונית).
אין בכל זה לומר כי מר מקרטני איבד את כשרונו. כמעט בכל אלבום שהוציא היו מספיק דברים מעניינים לכל מי שהיה מעוניין לשמוע. אבל כמעט אף אחד לא היה מעוניין לשמוע.
מה עושים? מה כבר אפשר לעשות. יוצאים לסיבובי ענק (שממשיכים עד היום בצורה כזו או אחרת) ומבצעים הרבה ביטלס, כמה להיטי סולו משנות ה-70 ושניים שלושה מהאלבום החדש, נכון לאותה תקופה (בן כה וכה זה לא מעניין אף אחד).
למעשה מאז שמקרטני חזר להופיע כל כך הרבה, אלבומיו הפכו טובים יותר ויותר, ולמעשה בעשור האחרון כל אלבום שהוציא נע בין הטוב מאוד למצוין. זה משמח את מי שמעוניין לשמוע. (אבל עדיין מי באמת מעוניין לשמוע)
באופן אירוני, כמי שהביטלס היא דתו הראשונה (אני ביטלמן יהודי דמוקרטי), דווקא ריבוי שירי הלהקה גרם לי לאכזבה מסוימת כאשר סר פול הופיע בארץ. הביטלס הם הביטלס. הוא פול מקרטני ואין לו סיבה להתבייש בכך. אני עדיין מקווה שהוא יצא לסיבוב הופעות שבנוי על טהרת אלבומי הסולו שלו. אני גם משוכנע שהוא יהיה מופע מוצלח יותר - פחות הוכחה להיותו ביטל ויותר הוכחה להיותו מוזיקאי גדול.
ובינתיים כמה שירים
היה לי קשה לבחור כי ברור שאחרי כל מה שכתבתי הביקורתיות של השומעים תהיה גדולה, לכן בחרתי במודע בחירות מעט תמוהות של שירים שאינם השירים הטובים ביותר שלו אבל כאלה שאני מאוד מאוד אוהב.
זה למשל אחד השירים שלו שאני הכי אוהב. בעיני הוא כאן במיטבו. מתוך Ram מ-1971, שהוא בעיני אלבומו הטוב ביותר ואחד האלבומים הטובים ביותר אי פעם. השיר הזה הוא דוגמה מעט חריגה מאלבום שהסאונד והעיבודים שבו מוכיחים ללא ספק כי זה האיש שעומד מאחורי אייבי רואד. יצירת מופת.
וזה שיר נפלא שסוגר את האלבום London Town של להקת Wings מ-1977. (באלבום זה הם בגרסת הגרעין שכללה חוץ ממקרטני גם את אשתו לינדה ואת דני ליין. שלושתם יחד היוו את הגרעין של Wings בכל שנות קיום הלהקה)
ולסיום יום ראשון מקרטני לשבוע זה - Arrow through me מאלבומם האחרון של Wings משנת 1979 - Back to the egg.
מקווה שנהנתם. אם זה פופי מדי בשבילכם ואתם מעדיפים יותר את הישירות והחספוס הלנוני אתם מוזמנים להאזין לשיריו שכולכם אוהבים - Women, Beautiful Boy, Imagine, Jealous Guy ועוד רבים וטובים (באמת, בלי ציניות.) (טוב אולי קצת)
ולסיום סופי- מתוך "זמנך עבר", מילים ולחן אהוד בנאי
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
לטיול שנתי
רוזמן נעלם עם הטייפ הנייד,
פתאום שמעתי אבי-רוד בין השיחים,
"המשאית לא תחכה" קראתי לו
"שיסעו כבר!" הוא אמר
"אני לא זז מכאן עד סוף הצד
זה קטע נהדר!
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זאת לא המשאית שלנו
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב" אמרתי לו
"אבל מתחיל להיות לי קר"
"להתראות" אמר לי רוזמן -
"זמנך עבר"
בתשע ועשר דקות בערב ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים. לא היתה בפעולתו שום חריגה משגרת חייו כיון שכל יום בשעה תשע ועשר דקות ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו ופיצח גרעינים. הוא עצם עיניים.רעש גלי הים היה הקול היחיד שנשמע. כלומר מלבד קולות פיצוח הגרעינים. הוא נזכר כי קרא פעם בירחון מדעי כלשהו על פעולת פיצוח הגרעין. לא הוזכרו שם המכשירים הגדולים והרעש הסטטי מחריש האזניים שהפריע לגלי הים. לפני כחודשיים החליט שאם הוא מתכוון לבקש את ידה הוא חייב להציג הישג כלשהו. משום מה פיצוח הגרעין של הגרעין נראה רעיון טוב בזמנו. עכשיו הצטער שלא בחר לאפות טארט טאטן. אבל החלטיות מעולם לא היתה הצד החזק שלו. הטארט טאטן הביא עימו מגוון רחב של אפשרויות וגדעון לא היה מסוגל לבצע בחירה. הוא אישית העדיף אגסים. ועוד יותר אגסים מושרים ביין לבן. הריח תמיד העלה לו מחשבות על פריס. הוא מעולם לא היה בפריס וכנראה שגם כבר לא יהיה. אבל הריח נדד בעולם והביא עימו זכרונות אותם הוא חלק עם גדעון. זכרונות של אהבה. גדעון אהב מאז ומעולם אבל את המימוש דחה. הוא אהב לדמיין את רגע המימוש. הוא דימיין שזה יקרה כמו בשיר.
הוא היה משוכנע שהמהלך שהלחן מבצע בין הציפייה וההתרגשות של תחילת הפזמון לבין האושר המלווה ברגיעה המתרחש בין המשפט השלישי לרביעי מתאר באופן מושלם את התחושה שהוא יחוש כשליבו יצנח ברגע שהדלת הנכונה תיפתח וזוג העיניים הנכונות יביטו אליו. בתשע ועשר דקות בערב, עת ישב גדעון על ספסל מחוץ לביתו, נשמע רעש פיצוץ עז. הפיצוץ גרם לנזק אדיר לספסל ולגדעון. הספסל התפרק לאלפי חתיכות. גדעון לשלוש. ברגעיו האחרונים נזכר שלא כיבה את הדוד. חברת החשמל תחגוג.
תופרת אני ותופרת
הים לא יחדל מלנהום
אני את פנייך זוכרת
כאילו היה זה היום.
הו כמה צחקנו אי פעם
ראשי הסחרחר המתולתל
היה לימים איזה טעם
כזה של תפוח עם טל.
אמרתי: "כתובתי היא עדיין
כקודם, תיגש לפעמים
צריך לצלצל פעמיים
קומה ראשונה מימין..."
צריך לצלצל פעמיים,
צריך לחכות רגע קט,
ואז נפתחות הדלתיים
ואז נפגשים במבט
צריך לצלצל פעמיים
לבוא ולומר: "ערב טוב,
נכנסתי אלייך בינתיים
כיוון שעברתי ברחוב".
וכך, עד שבא אותו ערב,
שטפו מדרכות רועשות
דבריך היכוני כחרב
דבריך עינוני כשוט.
שתקתי, דבר לא ידעתי,
ידעתי, רק לא, לא נכון
נפרדנו... לפתע שמעתי
בפתח צלצול פעמון -
לרגע איחרתי לפתוח
קפאתי בין חושך לאור
מדוע מהרת לברוח?
מדוע מהרת, אמור!
צריך לצלצל פעמיים...
תופרת אני ותפרת
הים לא יחדל מלנהום
אני את פנייך זוכרת
כאילו היה זה היום.
אם פעם יהיה ותבואה
שנית פה ברחוב לעבור,
תזכור שבחדר מרגוע
תזכור שדולק בו האור.
תבוא, כך פשוט כמו נער,
דבר לא צריך לחדש
הסבר לא נחוץ ולא צער
סליחה לא צריך לבקש.
צ'רלי קאופמן הוא צ'רלי קאופמן. וזה אומר הכל. סינקדוכה ניו יורק הוא הכי קאופמן בעולם. אם אתה לא סובל את קאופמן וחושב שהוא פוץ יומרני אז זה הסרט הכי פוצי ויומרני שיצא בשנים האחרונות. אבל אם אתה אוהב את קאופמן אז זה הכי קאופמן שיש והוא שבר את ליבי ואת רוחי. אבל בצורה טובה, כי אחרי כמה ימים בתהום, המועקה התחלפה באושר הנובע מקיומם של סרטים מופתיים כאלה.
אבל לא על קאופמן באתי לדבר.
את המוסיקה לסרט כתב ג'ון בריון, שמלווה את הפסקול האישי שלי כבר הרבה שנים כמלחין ומפיק פסי הקול של כמה מהסרטים היפים ביותר שנוצרו בעשור האחרון. הוא אחראי לפסי הקול של מגנוליה (ככותב המוסיקה וכמפיק של שירי איימי מאן), מוכה אהבה, I heart Huckabees, שמש נצחית בראש צלול ועוד.
המוסיקה שלו נשמעת לי תמיד כמוסיקה רומנטית שהתקלקלה. יש בה מתיקות והרמוניה פשוטה ונקייה אבל בדרך כלל הביצוע מוסיף משהו שמקלקל קצת את ההרגשה. וזה נפלא. אבל בגלל שזו פינת השירים במקום קטעי מוסיקה אעלה שירים. (צר לי. זה לא בשליטתי, אני רק קובע את החוקים)
לסינקדוכה הוא כתב שיר מקסים ועצוב שמבוצע על ידי דיאן סטורי (שאין לי שמץ של מושג מי היא).
Little Person by Jon Brion and Charlie Kaufman
I'm just a little person.
One person in a sea.
Of many little people.
Who are not aware of me.
I do my little job.
And live my little life.
Eat my little meals.
Miss my little kid and wife.
And somewhere maybe someday.
Maybe somewhere far away.
I'll find a second little person.
Who will look at me and say.
I know you.
You're the one I've waited for.
Let's have some fun.
Life is precious.
Every minute.
And more precious with you in it.
So let's have some fun.
We'll take a road trip.
Way out West.
You're the one.
I like the best.
I'm glad I found you.
Like hanging round you.
You're the one.
I like the best.
Somewhere maybe someday.
Maybe somewhere far away.
Somewhere maybe someday.
Maybe somewhere far away.
Somewhere maybe someday.
Maybe somewhere far away.
I'll meet a second little person.
And we'll go out and play.
בנוסף למוסיקה לסרטים הוא גם הפיק אלבומים רבים (למשל לאיימי מאן, פיונה אפל, רופוס וויינרייט, רובין היצ'קוק ועוד), הוציא אלבום סולו מקסים (Meaningless) ומבצע בצורה מדהימה שירים של הביטלס (לצערי לא מצאתי קישור כדי שגם אתם תהנו).
אם קאופמן הוא יוצר שאני ממש ממש אוהב, אז פי. טי. אנדרסון הוא גם. ולמרות שאני מוכן לקבל את הטענה שזה אינו סרטו הטוב ביותר, "מוכה אהבה" הוא סרטו האהוב עלי ביותר. למה? באהבה לא שואלים שאלות.
אחד הסרטים הרומנטיים והמרגשים ביותר שראיתי למרות שיש לציין כי מדובר בקטגוריה רומנטית משל עצמו (וזהו סרט בעל מחוות הוליוודיות רומנטיות מופלאות - אור נדלק כשהאהובה עונה. ביחד הם יוצרים בעזרת גופם צורה של לב. אבל אל תתנו לי להטעות אתכם - רוב מכרי שנאו את הסרט ולא ממש מבינים מה אני רוצה. לזכותי יאמר שגם אני לא מבין מה אני רוצה.)
אדם סנדלר בתפקידו הטוב ביותר (לפחות עד התפקיד המצוין ב"אנשים מצחיקים" בו הוא עושה ג'ם סשן עם ג'ון בריון. לא זו הסיבה שהוא טוב שם. הוא פשוט טוב שם. סרט מצוין) (נגמרו לי הסיבות לפתוח מרכאות) (מקווה לחשוב על סיבות חדשות לפוסט הבא).
וזה שיר וקליפ נפלא משם -
וזהו.
אפשר להוסיף גם את הביצוע של Beck ל Everybody gotta learn sometime- ביצוע מקסים בעיבודו והפקתו של בריון (כל צליל שם זועק בריון), ובגלל שאפשר אז הוספתי
מתוך "שמש נצחית בראש צלול" המופלא של מישל גונדרי לפי תסריט של צ'ארלי קאופמן.
הוקלט ב-77. יוני רכטר הלחין את למילותיו של אברהם חלפי.
יום שני, 8 בנובמבר 2010
בשבע בבוקר עומד אדם מול המראה. מסתכל. מסתכל.
מתסכל.
איך זה קרה?
מתי זה קרה?
איפה הייתי? (ברמי לוי. יש מבצע על רגל קרושה)
בשמונה הוא כבר יושב מול מסך המחשב בעבודה. מתבונן. מתבונן.
מתנוון.
מחר יהיה יותר טוב, אבל עכשיו רק שמונה ורבע. אולי עם קצת מזל יהיה כבר רבע לתשע.
(קצת מזל) רבע לתשע.
מה יהיה?
אני זוכר שפעם רציתי... (חמישה לתשע)
טלפון. בטח. כן. מיד.
עבודה עבודה עבודה עבודה עבודה.
תשע וחמישה.
רוצה לשמוע בדיחה? (לא) חחחח, נחמד.
תשע ושבע דקות.
ככה זה מרגיש בסלואו מושן?
עבודה עבודה עבודה עבודה עבודה.
תשע ותשע דקות.
פעם רציתי...
סנדביץ?
תשע ועשר דקות.
תשע ועשר דקות.
תשע ועשר דקות.
היום יום חדש.
תשע ועשר דקות.
תשע ועשר דקות.
תשע ועשר דקות.
יום אחד יהיה תשע ואחת עשרה דקות ואז הכל יהיה טוב יותר.
כלכליסט פרסם כתבה על דור ה-N (נרקיסיזם המוני) - נולדו בשנות ה-80, מרוכזים בעיקר בעצמם, לא מוכנים להתבגר (לטענתם מרגישים מבוגרים ולא מבוגרים בו זמנית) או להתחייב, מחליפים עבודות כל הזמן. משתמשים כבדים באינטרנט. דור של אדישות חברתית וחוסר אמפתיה.
איזה כיף שאני יליד שנות ה-70.
(משום מה הייתי בטוח שנרקיסיזם זו תורת השימוש בפונט נרקיס. האם זה אומר שהמונח אריאליזם קשור לחרם?)
לפרופיל המלא - http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3421163,00.html
וכך בכל דור ודור חובה לספר בהשפעתם של The Who על היקום.
אז הנה My Generation בביצוע שכולל את החרבת האולפן ופיצוץ הלהקה. קית מון, שהשאיר את שפיותו בבית הספר היסודי, כבר הנהיג את מנהג הטמנת חומר הנפץ בתופים אותו פוצץ בסוף השיר, אבל בפעםהזו הוא קצת הגזים. שימו לב איך בסוף השיר דאלטרי נבהל וטאונסנד, כשלבסוף מגיח מתוך ענן העשן מציג תסרוקת יחודית במיוחד. יש הטוענים שבפיצוץ הזה הוא איבד חלק נכבד מיכולת השמיעה שלו. אני לא שמעתי את זה.
היו זמנים שאמנים יצרו קולנוע לילדים ונוער. אנשים בעלי חזון, כאלה שלא ניסו לייצר להיט אלא רצו באמת ובתמים ליצור יצירה שתרגש, תחדש ומעל הכל- יצירה שתכבד את הצופה בה, ולא משנה מה גילו.
באופן מפתיע, זה קרה בשנות ה-80 ובאופן יותר מפתיע, סרטים רבים מתוכם הפכו ללהיטים (מה שבסופו של דבר הרס הכל. טעמו של להיט מתוק מדבש, חזון או אמנות).
ב-82 בובה אחת מכוכב אחר כבשה את העולם והשאירה רחוק מאחור את כולם, וזה כלל בובות שגם הן שכנו ביקום אחר. ככה זה עם דור ה-N. חוסר אמפתיה.
בובות אלה אכלסו את סרטו של ג'ים הנסון The Dark Crystal. הנסון השתתף בכתיבה וביים יחד עם פרנק אוז (שותפו מהחבובות) ויחד הם יצרו את אחד הסרטים המיוחדים והמרשימים (ויזואלית) שראיתי בחיי. סרט שכולו בנוי על טהרת הבובות אבל לא נועד לילדים ממש קטנים אלא לבני נוער. סרט שניסה ליצור מיתולוגיה שעוגנה בתפישה ויזואלית מרשימה ויחודית ובעשייה שנותנת תחושה שהכל אפשרי.
במקום לבלבל את המוח בתיאורים, צפו בקטע זה של מות הקיסר ותבינו על מה אני מדבר-
וכל היופי הזה התבזבז על סיפור ותסריט חלשים שלא מעוררים שום הזדהות או עניין מיוחד. והתסכול גדול, כיוון שברור תוך כדי צפייה שמדובר ביצירת אמנות יחודית ומסעירה מכל בחינה מלבד הדבר הפעוט הזה שהורס את הסרט.
השאלה הנשאלת היא - האם בגלל חוסר ההצלחה של הסרט החליט הנסון ללכת על בטוח בסרטו הבא (המבוך), להפוך אותו לידידותי יותר, להוסיף שחקנים בשר ודם ולותר על הכתיבה לטובת הפייטון הפחות מוצלח (מר טרי ג'ונס)?
חוסר היכולת להבטיח כי חזון יתממש בסופו של תהליך ליצירת אמנות הוא משתק. הוא שיתק רבים וטובים ועושה עבודה לא רעה גם כיום.
האם החשש הוא שניטרל את הנסון מלעבוד על ההמשך עליו הוא דיבר בזמן עשיית הסרט או מלחזור ולעשות סרט שמבתסס על בובות בלבד.
האם היה חוזר לכך אם לא היה נפטר צעיר כל כך? אין לדעת.
מה שניתן לדעת הוא שמשום מה מנסים להחיות את ההמשך לDark Crystal. למה? למה? למה?
זה מה שקורה כשעושים משהו פשוט כי יכולים. ולחשוב שכל היופי הזה שבנוי על יכולות מדהימות בעולם קולנועי טרם שליטת המחשבים יהפוך לסרט רווי CGI בתלת ממד.
אבל עזבו. כל זה היה בשביל להעלות קישורים לאחת מיצירות המופת האהובות של ילדותי.
טוב, אולי לא ממש יצירת מופת.
וכנראה שגם לא ממש קשורה להנסון.
אבל כן אהובה וכן ילדותי-
אבל אין לי כל כך כח. כלומר בכל זאת הבן אדם רוצה בסך הכל לנוח אז למה להקשות.
אני מכיר כמובן מצויין את שלושת אלבומיו הראשונים אותם חרשתי בנעורי אבל אי שם ב"זרעי קיץ" נפרדו דרכינו.
גאון נשאר גאון, אבל מרחוק.
השבוע יצא לי לשמוע ברדיו את הביצוע של ברי סחרוף ל"חיית הברזל" מתוך "רישומי פחם בצבע", אלבום המחווה שיצא למאיר אריאל בו אמנים שונים מבצעים את האלבום "רישומי פחם" במלואו.
השיר הזה תפס אותי לא מוכן. זאת התנהגות של שיר? להתנפל עליך כשאינך מוגן באמצע פקק תנועה בפתח תקווה?
לא היתה לי ברירה וקבעתי פגישה עם "רישומי פחם" המקורי. והוא כל כך מקורי. אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות צץ לו משום מקום אלבום שלא מתבייש לדרוש ממני יותר משאני דורש מעצמי.
הידידות שלנו עדיין בחיתוליה אבל התאהבתי מחדש במר אריאל. לצערי כבר לא עושים אלבומים כאלה. האמת שגם אז כבר לא עשו.
אז כדי שלא תגידו שלא ידעתם הנה שיר מופלא מתוכו ששמו "הבן אדם אינו אלא"
הבן אדם אינו אלא
הבן אדם אינו אלא
חתיכת בוץ מתוחכם.
כיצד, מהו בוץ?
- עפר ספוג רטיבות.
כך גם הבן-אדם:
עפר הארץ,
שנאמר, כי עפר אתה ומעפר לוקחת -
ספוג כל מיני נוזלים למיניהם.
רק מה, מתוחכם...
תחום ומתוחם
בדופן שעיר וחלק למחצה
אטום וחדיר לסרוגין
ויש לו דמות מסוימת
וצורה משלמת, וזה
מתוחכם... בשביל בוץ
זה מתוחכם, שכן
סתם בוץ, כן, סתם בוץ -
צורה לו.
בוץ שמתיבש, מתפורר -
של אדמות קלות מעצמו.
של אדמות כבדות -
יש גושים שלא תפורר
עם פטיש של חמישה קילו.
אבל אף גוש כזה לא ייקח את עצמו
למסבאה הקרובה ויזמין
כוס מים קרים להדביק, נניח
וקופסת קמח שיפון להריח.
איפה... רק תעבר עליו
עם הדיסקוס ההידראולי-פנאומטי הבי-דיוטי
של שיניצקי, ואתה עושה ממנו
מצע זרעים. מה יש לדבר:
בוץ שמתייבש - מתפורר.
וגם בן אדם שמתייבש מתפורר -
רק מה, מתוחכם...
עטוף ומעוטף, או תחום ומתוחם בתוך ארון,
ונותן את עצמו להמון
חתיכות-בוץ קטנות ומתוחכמות גם הן
(אמנם הרבה פחות, אבל בכל-זאת) -
ועוזב שלד לצחוק אחרון
שנאמר, צוחק מי שצוחק אחרון
ואחרון צוחק רק שלד.
צוחק מי שצוחק, אמר הילד.
ויש לו מצבה, וכתובת,
וזה - מתוחכם...
שכן
סתם בוץ - איזה מצבה יש לו,
איזה כתובת?
אם כן, אמרנו:
הבן אדם אינו אלא
חתיכת בוץ
מתוחכם.
