יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

הסופרבלוב נפתח

בשמחה רבה אני גאה להציג את הסופרבלוב.
זהו הבלוג החדש והמשותף לאסתר אליהו, נטלי דוברז'ן ולי.
הוא יעסוק במוסיקה, קולנוע, טלויזיה ועוד.

מיותר לציין שכל פעילותי עוברת לשם.
תודה שהייתם פה.
אשמח שתבואו לשם.

http://superblob.wordpress.com/

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

אני עדיין לא כאן אבל הייתי חייב לקפוץ בשביל לתת כבוד

שבוע אחרי שקטלוג הביטלס יצא לרכישה ב-iTunes הורדו 2 מיליון שירים בודדים ובנוסף 450 אלף אלבומים.
טירוף.
וכהוקרה להישג ולכבוד החורף - הנה אחד השירים הכי יפים שלהם (בעיני)
הוקלט בתקופת Revolver המופתי. יצא רק בסינגל.
RAIN




וזה ה-A side של Rain -
Paperback writer. (שניהם אגב נשמעים פשוט נפלא בהוצאות משנה שעברה-גם בסטריאו ובעיקר במונו)




ככה זה כשאוהבים. אפילו הישג תמוה הוא סיבה למסיבה.

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

תכף אשוב - אבל בינתיים שיר

תקראו לי מפר שביתה אבל זה לא כל כך נעים לראות בלוג סגור.
אז עד הפתיחה המחודשת (הקרובה מאוד. בתקווה שבתחילת שבוע הבא) הנה שיר נפלא של Tho who
בעיני, אחד השירים המשעשעים ששמעתי- תעקבו אחרי המילים. הסיפור כולו מתבאר בשורות האחרונות.



She sang the best she'd ever sang
She couldn't ever sing any better
But Mister Davidson never rang
She knew he would forget her

She'd seen him there
And put herself to ransom
He had stared
He really was quite handsome

She had really looked her best
She couldn't ever look any better
But she knew she'd failed the test
She knew he would forget her

Triumphant was the way she felt
As she acknowledged the applause
Triumphant was the way she'd felt
When she saw him at the dressing room door

She was happier than she'd ever been
As he praised her for her grace
But his expression changed, she had seen
As he leant to kiss her face

It ended there
He claimed a late appoinment
She quickly turned
To hide her disappointment

She ripped her glittering gown
Couldn't face another show, no
Her deodorant had let her down
She should have used Odorono

יום שני, 22 בנובמבר 2010

תכף אשוב

הבלוג רב השנים הזה הולך לעבור מהפך קל בימים הקרובים, כך שיהיה קצת שחון.
תכף אשוב.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף / אולי אני פשוט נהייתי קצת עייף

מוקדש לכל מי שחווה משבר קטן של יום ראשון בבוקר.



מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

5 הסצינות האהובות ביותר מתוך נאמנות גבוהה

הכותרת שקרית. אלו 4 הסצינות האהובות ביותר שניתן למצוא באינטרנט ומתאימות למה שאני רוצה לומר, אבל זה בסדר כי זו אחת מ-3 הכותרות השקריות האהובות עלי ביותר (הקשורות לסרט נאמנות גבוהה, שהוא אחד מ-217 הסרטים האהובים עלי ביותר {אם כי זה לא מדרג אותו בהכרח גם כאחד הטובים ביותר})]\/

כל מי שאובססיית המוסיקה שלטה בחייו בתקופה זו או אחרת, והקריב עצמו ליצירת מיקס טייפס, לדירוגים האינסופיים של שירים, אלבומים, אמנים ומה לא, ולחיים שסבבו סביב הטירוף בכל צורותיו, מצא בסרט "נאמנות גבוהה" (High fidelity) את אהבתו משתקפת מהמסך בנאמנות גבוהה למקור.
חבל שהסרט הזה לא נעשה 10 שנים מוקדם יותר, בתקופה שבה לא ידעתי אם האובססיה שלי תמצא מענה אצל אנשים אחרים. לשמחתי לאורך השנים מצאתי חברים ששיחה כמו זו אינה מופרכת לדיאלוג היומיומי שלנו.



אבל לא תמיד זה היה ככה. בשלב מסוים שמתי לב שבעוד שאנשים מסביבי פיתחו דיאלוג עם העולם שכלל שיחות חולין (שמעולם לא הבנתי את מטרתן) אני חיפשתי אנשים שניתן יהיה לדבר איתם על הדברים החשובים באמת. מאז ומעולם חברי הקרובים ביותר היו כאלה שניתן היה להעביר איתם שיחות של שעות הבנויות על טהרת המוסיקה, הקולנוע והטלויזיה.

וכמו שדירוגים והשוואות היו חלק מחיי, כך גם הסנוביזם התרבותי (שנגמלתי ממנו מעט, כל עוד מסכימים עם דעתי). יש לציין שסנוביזם זה לא מבוסס על כלום מלבד על עצמו, ועם זאת במשך שנים גדל והתפתח למרות (ואולי בגלל) משכנו ביער בודד בו איש לא שמע אותו.

בתקופה מסויימת, ממש לקראת תום שירותי הצבאי, עמדתי לעבוד בחנות התקליטים שהיתה מעין בית שני שלי, מקום בו ישבתי שעות רבות והאזנתי למוסיקה. זו נראתה לי העבודה המושלמת. גם ככה רכשתי דיסקים בכמות מטורפת והאזנתי למוסיקה רוב שעות היום, אז עוד לקבל על זה כסף? (שלא לומר הנחות על דיסקים וגישה למלאי עצום בעידן פרה נאפסטר). לצערי זה לא יצא לפועל אבל אחת השיחות שהיתה ביני לבין בעל החנות התנהלה סביב העובדה שאני אצטרך להשמיע בחנות מוסיקה שלאו דווקא אוהב, ויותר מזה, שאצטרך למכור לאנשים כל מני דברים שהם בטעות מכנים מוXיקה (אני מניח שהוא אמר מוסיקה, אני פשוט התקשתי  לקבל את ההגדרה). שני הקטעים הבאים הצחיקו אותי במיוחד כשחשבתי על כך שזה היה יכול להיות אני.





מה שהזכיר לי עכשיו את הסרט היה הפוסט של חברתי אסתר (שקישור לבלוג שלה ניתן למצוא בסרגל בצד ימין) שמלבד היותו כתוב נפלא, החזיר אותי לזמן ששירים ואמנים היו החברים הכי טובים שלי, וזה פשוט הצטרף לשבוע שממלא אותי בנוסטלגיה חסרת בושה.
הסרט "נאמנות גבוהה" (בניגוד לספר שלא ממש נגע בי), הצליח, דרך 3 הדמויות השונות שנמצאות בחנות, לרכז כל כך הרבה תחושות הזדהות, שלשאלה האם הוא סרט טוב במיוחד או לא (והוא כן) אין ממש חשיבות. זה מסוג הסרטים שתופסים אותך ומלווים אותך כל החיים. לא משנה מתי אני נתקל בו, הוא מחזיר אותי לימים עברו באופן שרק שילוב של קולנוע ומוסיקה יכול לעשות.
(ג'ון קיוזאק, שחקן שתמיד טוב לראות וג'ק בלאק, שגם הוא בחור טוב הם בונוס מבורך)


   



ומה אתם חושבים שקרה. עוד באותו היום קניתי את הדיסק של הבטא בנד.
זה השיר - והוא אכן נפלא.

יהודים, רחמנים, בבקשה די!

ידוע שהיהודים שולטים בעולם. ועוד יותר ידוע שהיהודים שולטים בהוליווד. מכאן ניתן להסיק שיש להם כח.
ומה איתי. אני לא יהודי? אין לי עיניים? האין לי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? אם תרעילו אותי - לא אמות? ואם תתעללו בי - האם לא אתנקם? ואם תמשיכו להעלות השפלות ולקרוא להם מיוזיקל - האם לא אקיא עצמי למוות?

יש גבול. מישהו צריך להושיב את החברה של גלי ולגלות להם שהם הורסים כל חלקה טובה מהמוניטין העלוב שנשאר למיוזיקל.
כל עוד הם עשו את זה עם מוסיקה בת זמננו - שיבוסם להם, אבל עכשיו הם כבר מערבים הורים.

הנה לפניכם אחד הקטעים הטובים ביותר באחד הסרטים הטובים ביותר שהוא גם אחד המיוזיקלס הגדולים ביותר- מתוך "שיר אשיר בגשם" - Make em laugh

לצערי לא ניתן להטמיע את הקליפ כאן אז צפו בו בקישור הזה ואחר כך חיזרו

וזה מה שעשו השבוע בגלי ליצירת המופת הזו -


זהו שיעור נפלא ב"כיצד להפוך יצירת מופת לסתם קטע שלא ישאיר שום חותם בזכרונך".
הדבר היחיד שנשאר לעשות, מלבד למחות את הדמעות, הוא להתפלל שמתיו ויינר יצטרף לצוות המפואר של הסדרה ואולי בפעם הבאה נוכל לראות את גוינית פאלטרו מבצעת את Summer Time על רקע פלאשבק של הולדת המשיח ריצ'רד וויטמן. זה לא ישקם את מוניטין המיוזיקל, אבל לפחות יהיה מצחיק.


"שיר אשיר בגשם" נוצר כחגיגה עצמית של ארתור פריד, המפיק הגדול של המיוזיקלס. חטיבת המיוזיקלס שפעלה בMGM תחת ניהולו יצרה כמה מהמיוזיקלס הטובים ביותר שהופקו (בינהם יום בניו יורק, אמריקאי בפאריז, פגוש אותי בסנט לואיס, קרון הלהקה ועוד רבים)

בסרט זה הוא קיבץ שירים שכתב לאורך השנים למיוזיקלס שונים וסביבם יצרו את הסיפור. את הסרט ביימו ג'ין קלי וסטנלי דונן (כל אחד מהם ראוי לפוסט משלו וגם יקבל מתישהו)

באיזושהי נקודה במהלך ההפקה פנו לארתור פריד וביקשו שיר מקורי. הם הסבירו שיש צורך בקטע משעשע, משהו בסגנון של Be a clown שקול פורטר כתב ל"הפיראט" (סרט יוצא מן הכלל של וינסנט מינלי- עוד ראוי פוסט). אין בעיה השיב פריד וכתב את Be a clown עם שם אחר. הדמיון המובהק בין השירים לא נסתר מעיני איש אך לאף אחד (כולל קול פורטר עצמו) לא היה האומץ להצביע על כך.
לשם השוואה-

וכך דודו אהרון יכול לישון בשקט. כל מה שהוא עושה פריד עשה טוב יותר.

יום הולדת שמח

שניים מהדמויות בעלות הדיבור היותר משעשע שאני מכיר חגגו היום(עכשיו חצות אז בהיום אני מתכוון לאתמול/היום/מחר) יום הולדת.
הראשון הוא עכבר ששינה את העולם והשני- פרח כמורה שסרח.

מיקי מאוס נולד ב-1928 בארה"ב. שמו המקורי היה מורטימר מאוס, אך אישתו של דיסני טענה כי השם מעט נפוח מחשיבות עצמית והציעה לשנות אותו לשם עממי יותר - וכך מורטימר הפך למיקי.
את מיקי יצרו וולט דיסני ו-Ub Iwerks (תרגמו אתם את השם) שהיה האנימטור הראשי שלו באותה התקופה. את קולו של העכבר סיפק דיסני.

מיקי ומיני הופיעו בבכורה בסרט Plane Crazy במאי 1928



העכבר החביב לא ממש הרשים מישהו וולט דיסני לא הצליח למצוא מפיץ לסרטון.
גם לסרטון השני שהופק לא נמצא מפיק. המזל השתנה לאחר הפקת הסרטון השלישי.
שם הסרט היה Steamboat Willie והוא הוקרן לראשונה ב-18/11/1928. זהו התאריך בו חוגגים את יום הולדתו וסרטון זה נחשב לסרט הראשון של מיקי




מרטין סקורסזה קצת צעיר יותר. בן 68 (17/11/1942) הוא עובד עכשיו על סרטו הראשון לילדים בתלת מימד, ולמרות שמתאור זה אין ממש סיבה להתלהב יש לי תחושה (ואני טועה בדרך כלל) שזה יהיה סרטו הטוב ביותר מזה שנים רבות. הסרט הוא עיבוד לספר "התגלית של הוגו קברה" מאת בריאן סלזניק, ספר נפלא שרובו בנוי מאיורים מקסימים מאת המחבר שהופכים את הספר לספר הכי קולנועי שקראתי. תוסיפו לזה שאחד מגיבורי העלילה הוא ג'ורג' מלייאס ואת העובדה שהספר מרגיש כהומאז' מרגש לקולנוע של פעם ותבינו למה בעיני סקורסזה, אולי הבמאי שהכי מהנה לשמוע מדבר על קולנוע קלאסי, הוא הבחירה הטבעית.

ולציון יום הולדתו של הנער, הנה הפרסומת המבריקה שהוא יצר שהיא בו זמנית פרודיה עצמית מדהימה והומאז' מופלא להיצ'קוק. (מבריקה, מדהימה, מופלא - תגידו תודה שלפחות זו פסקה קצרה ואין יותר מקום לתיאורים מפוצצים)



אני מת על האיש הזה.
מזל טוב.