הכותרת שקרית. אלו 4 הסצינות האהובות ביותר שניתן למצוא באינטרנט ומתאימות למה שאני רוצה לומר, אבל זה בסדר כי זו אחת מ-3 הכותרות השקריות האהובות עלי ביותר (הקשורות לסרט נאמנות גבוהה, שהוא אחד מ-217 הסרטים האהובים עלי ביותר {אם כי זה לא מדרג אותו בהכרח גם כאחד הטובים ביותר})]\/
כל מי שאובססיית המוסיקה שלטה בחייו בתקופה זו או אחרת, והקריב עצמו ליצירת מיקס טייפס, לדירוגים האינסופיים של שירים, אלבומים, אמנים ומה לא, ולחיים שסבבו סביב הטירוף בכל צורותיו, מצא בסרט "נאמנות גבוהה" (High fidelity) את אהבתו משתקפת מהמסך בנאמנות גבוהה למקור.
חבל שהסרט הזה לא נעשה 10 שנים מוקדם יותר, בתקופה שבה לא ידעתי אם האובססיה שלי תמצא מענה אצל אנשים אחרים. לשמחתי לאורך השנים מצאתי חברים ששיחה כמו זו אינה מופרכת לדיאלוג היומיומי שלנו.
אבל לא תמיד זה היה ככה. בשלב מסוים שמתי לב שבעוד שאנשים מסביבי פיתחו דיאלוג עם העולם שכלל שיחות חולין (שמעולם לא הבנתי את מטרתן) אני חיפשתי אנשים שניתן יהיה לדבר איתם על הדברים החשובים באמת. מאז ומעולם חברי הקרובים ביותר היו כאלה שניתן היה להעביר איתם שיחות של שעות הבנויות על טהרת המוסיקה, הקולנוע והטלויזיה.
וכמו שדירוגים והשוואות היו חלק מחיי, כך גם הסנוביזם התרבותי (שנגמלתי ממנו מעט, כל עוד מסכימים עם דעתי). יש לציין שסנוביזם זה לא מבוסס על כלום מלבד על עצמו, ועם זאת במשך שנים גדל והתפתח למרות (ואולי בגלל) משכנו ביער בודד בו איש לא שמע אותו.
בתקופה מסויימת, ממש לקראת תום שירותי הצבאי, עמדתי לעבוד בחנות התקליטים שהיתה מעין בית שני שלי, מקום בו ישבתי שעות רבות והאזנתי למוסיקה. זו נראתה לי העבודה המושלמת. גם ככה רכשתי דיסקים בכמות מטורפת והאזנתי למוסיקה רוב שעות היום, אז עוד לקבל על זה כסף? (שלא לומר הנחות על דיסקים וגישה למלאי עצום בעידן פרה נאפסטר). לצערי זה לא יצא לפועל אבל אחת השיחות שהיתה ביני לבין בעל החנות התנהלה סביב העובדה שאני אצטרך להשמיע בחנות מוסיקה שלאו דווקא אוהב, ויותר מזה, שאצטרך למכור לאנשים כל מני דברים שהם בטעות מכנים מוXיקה (אני מניח שהוא אמר מוסיקה, אני פשוט התקשתי לקבל את ההגדרה). שני הקטעים הבאים הצחיקו אותי במיוחד כשחשבתי על כך שזה היה יכול להיות אני.
מה שהזכיר לי עכשיו את הסרט היה הפוסט של חברתי אסתר (שקישור לבלוג שלה ניתן למצוא בסרגל בצד ימין) שמלבד היותו כתוב נפלא, החזיר אותי לזמן ששירים ואמנים היו החברים הכי טובים שלי, וזה פשוט הצטרף לשבוע שממלא אותי בנוסטלגיה חסרת בושה.
הסרט "נאמנות גבוהה" (בניגוד לספר שלא ממש נגע בי), הצליח, דרך 3 הדמויות השונות שנמצאות בחנות, לרכז כל כך הרבה תחושות הזדהות, שלשאלה האם הוא סרט טוב במיוחד או לא (והוא כן) אין ממש חשיבות. זה מסוג הסרטים שתופסים אותך ומלווים אותך כל החיים. לא משנה מתי אני נתקל בו, הוא מחזיר אותי לימים עברו באופן שרק שילוב של קולנוע ומוסיקה יכול לעשות.
(ג'ון קיוזאק, שחקן שתמיד טוב לראות וג'ק בלאק, שגם הוא בחור טוב הם בונוס מבורך)
כל מי שאובססיית המוסיקה שלטה בחייו בתקופה זו או אחרת, והקריב עצמו ליצירת מיקס טייפס, לדירוגים האינסופיים של שירים, אלבומים, אמנים ומה לא, ולחיים שסבבו סביב הטירוף בכל צורותיו, מצא בסרט "נאמנות גבוהה" (High fidelity) את אהבתו משתקפת מהמסך בנאמנות גבוהה למקור.
חבל שהסרט הזה לא נעשה 10 שנים מוקדם יותר, בתקופה שבה לא ידעתי אם האובססיה שלי תמצא מענה אצל אנשים אחרים. לשמחתי לאורך השנים מצאתי חברים ששיחה כמו זו אינה מופרכת לדיאלוג היומיומי שלנו.
אבל לא תמיד זה היה ככה. בשלב מסוים שמתי לב שבעוד שאנשים מסביבי פיתחו דיאלוג עם העולם שכלל שיחות חולין (שמעולם לא הבנתי את מטרתן) אני חיפשתי אנשים שניתן יהיה לדבר איתם על הדברים החשובים באמת. מאז ומעולם חברי הקרובים ביותר היו כאלה שניתן היה להעביר איתם שיחות של שעות הבנויות על טהרת המוסיקה, הקולנוע והטלויזיה.
וכמו שדירוגים והשוואות היו חלק מחיי, כך גם הסנוביזם התרבותי (שנגמלתי ממנו מעט, כל עוד מסכימים עם דעתי). יש לציין שסנוביזם זה לא מבוסס על כלום מלבד על עצמו, ועם זאת במשך שנים גדל והתפתח למרות (ואולי בגלל) משכנו ביער בודד בו איש לא שמע אותו.
בתקופה מסויימת, ממש לקראת תום שירותי הצבאי, עמדתי לעבוד בחנות התקליטים שהיתה מעין בית שני שלי, מקום בו ישבתי שעות רבות והאזנתי למוסיקה. זו נראתה לי העבודה המושלמת. גם ככה רכשתי דיסקים בכמות מטורפת והאזנתי למוסיקה רוב שעות היום, אז עוד לקבל על זה כסף? (שלא לומר הנחות על דיסקים וגישה למלאי עצום בעידן פרה נאפסטר). לצערי זה לא יצא לפועל אבל אחת השיחות שהיתה ביני לבין בעל החנות התנהלה סביב העובדה שאני אצטרך להשמיע בחנות מוסיקה שלאו דווקא אוהב, ויותר מזה, שאצטרך למכור לאנשים כל מני דברים שהם בטעות מכנים מוXיקה (אני מניח שהוא אמר מוסיקה, אני פשוט התקשתי לקבל את ההגדרה). שני הקטעים הבאים הצחיקו אותי במיוחד כשחשבתי על כך שזה היה יכול להיות אני.
מה שהזכיר לי עכשיו את הסרט היה הפוסט של חברתי אסתר (שקישור לבלוג שלה ניתן למצוא בסרגל בצד ימין) שמלבד היותו כתוב נפלא, החזיר אותי לזמן ששירים ואמנים היו החברים הכי טובים שלי, וזה פשוט הצטרף לשבוע שממלא אותי בנוסטלגיה חסרת בושה.
הסרט "נאמנות גבוהה" (בניגוד לספר שלא ממש נגע בי), הצליח, דרך 3 הדמויות השונות שנמצאות בחנות, לרכז כל כך הרבה תחושות הזדהות, שלשאלה האם הוא סרט טוב במיוחד או לא (והוא כן) אין ממש חשיבות. זה מסוג הסרטים שתופסים אותך ומלווים אותך כל החיים. לא משנה מתי אני נתקל בו, הוא מחזיר אותי לימים עברו באופן שרק שילוב של קולנוע ומוסיקה יכול לעשות.
(ג'ון קיוזאק, שחקן שתמיד טוב לראות וג'ק בלאק, שגם הוא בחור טוב הם בונוס מבורך)
ומה אתם חושבים שקרה. עוד באותו היום קניתי את הדיסק של הבטא בנד.
זה השיר - והוא אכן נפלא.
סרט מעולה ואחד האהובים עלי אי פעם. הרגשתי שנכתב עבורי ועליי.
השבמחק