מזל שאפריים שמיר לא שומע את החפירות של הבלוג הזה על פול מקרטני

בסופו של דבר פול מקרטני הפסיד.
ג'ון נרצח, ג'ורג' היה קדוש ורינגו טמבל חביב. ומה נשאר לפול, אולי המוסיקאי המוכשר ביותר בתקופתו?
לאורך השנים פול לא בדיוק ידע מה לעשות. המאבק על שמו ומורשתו היה קשה עבורו. כיצד יתכן שהוא, שאחראי למספר הלהיטים הרב ביותר בביטלס, שאחראי לסרג'נט פפר, שאחראי להרבה מהנסיוניות של הביטלס, שאחראי לכך שהצד השני של אייבי רואד הוא הצד השני של אייבי רואד (אפילו רוזמן לא זז עד סוף הצד), דווקא הוא הפך לביטל המושמץ ביותר.
לא תמיד היה כך הדבר. בשנות ה-70 מקרטני (תחת שמו ובשם להקתו Wings) כל אלבום של מקרטני הניב להיטים גדולים. אלבומו Band on the Run משנת 73 הוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר של שנות ה-70. לנון, לעומתו, הקדיש את תחילת שנות ה-70 לסקס סמים ורוקנרול, ואת החצי השני לגלות משפחתית בבניין דקוטה בניו יורק. אחרי 2 אלבומיו הראשונים (Plastic Ono Band המופתי וImagine) הביקורות והקהל לא ממש שיתפו פעולה עם יצירתו.
כשיצא אלבומו המשותף עם יוקו אונו (Double Fantasy. אלבום משובח. פרטים בהמשך חיינו המשותפים), כשבועיים לפני מותו, לא נרשמה התרגשות גדולה. יש לזכור שהעולם, שחיכה לחזרתו של הביטל (כי בשביל העולם הם תמיד יהיו הביטלס), לא ממש רצה אלבום משותף שכולל 7 שירים של לנון ו-7 שירים של אויבת הציבור היפנית (הגזענות במקור). הירצחו בדצמבר 1980 הקפיצה את האלבום לראש המצעדים, ואת לנון לאולימפוס.
ואיפה מקרטני?
על מקרטני נגזר לעבור את שנות ה-80 בחיים. מעטים מהאמנים הגדולים של שנות ה-60 וה-70 הצליחו בזה. מקרטני לא היה יוצא דופן במקרה הזה. אבל אלבומיו הפכו פחות רלוונטים כשלהיטו הגדול האחרון - Say Say Say העביר סופית את הבכורה למלך החדש של הפופ- קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות - מר מייקל ג'קסון (את זה העדפנו על פני פול מקרטני ואחר כך אנחנו מתפלאים שהחרדים מזלזלים בתרבות החילונית).
אין בכל זה לומר כי מר מקרטני איבד את כשרונו. כמעט בכל אלבום שהוציא היו מספיק דברים מעניינים לכל מי שהיה מעוניין לשמוע. אבל כמעט אף אחד לא היה מעוניין לשמוע.
מה עושים? מה כבר אפשר לעשות. יוצאים לסיבובי ענק (שממשיכים עד היום בצורה כזו או אחרת) ומבצעים הרבה ביטלס, כמה להיטי סולו משנות ה-70 ושניים שלושה מהאלבום החדש, נכון לאותה תקופה (בן כה וכה זה לא מעניין אף אחד).
למעשה מאז שמקרטני חזר להופיע כל כך הרבה, אלבומיו הפכו טובים יותר ויותר, ולמעשה בעשור האחרון כל אלבום שהוציא נע בין הטוב מאוד למצוין. זה משמח את מי שמעוניין לשמוע. (אבל עדיין מי באמת מעוניין לשמוע)
באופן אירוני, כמי שהביטלס היא דתו הראשונה (אני ביטלמן יהודי דמוקרטי), דווקא ריבוי שירי הלהקה גרם לי לאכזבה מסוימת כאשר סר פול הופיע בארץ. הביטלס הם הביטלס. הוא פול מקרטני ואין לו סיבה להתבייש בכך. אני עדיין מקווה שהוא יצא לסיבוב הופעות שבנוי על טהרת אלבומי הסולו שלו. אני גם משוכנע שהוא יהיה מופע מוצלח יותר - פחות הוכחה להיותו ביטל ויותר הוכחה להיותו מוזיקאי גדול.

ובינתיים כמה שירים
היה לי קשה לבחור כי ברור שאחרי כל מה שכתבתי הביקורתיות של השומעים תהיה גדולה, לכן בחרתי במודע בחירות מעט תמוהות של שירים שאינם השירים הטובים ביותר שלו אבל כאלה שאני מאוד מאוד אוהב.
זה למשל אחד השירים שלו שאני הכי אוהב. בעיני הוא כאן במיטבו. מתוך Ram מ-1971, שהוא בעיני אלבומו הטוב ביותר ואחד האלבומים הטובים ביותר אי פעם. השיר הזה הוא דוגמה מעט חריגה מאלבום שהסאונד והעיבודים שבו מוכיחים ללא ספק כי זה האיש שעומד מאחורי אייבי רואד. יצירת מופת.

וזה שיר נפלא שסוגר את האלבום London Town של להקת Wings מ-1977. (באלבום זה הם בגרסת הגרעין שכללה חוץ ממקרטני גם את אשתו לינדה ואת דני ליין. שלושתם יחד היוו את הגרעין של Wings בכל שנות קיום הלהקה)

ולסיום יום ראשון מקרטני לשבוע זה - Arrow through me מאלבומם האחרון של Wings משנת 1979 - Back to the egg.

מקווה שנהנתם. אם זה פופי מדי בשבילכם ואתם מעדיפים יותר את הישירות והחספוס הלנוני אתם מוזמנים להאזין לשיריו שכולכם אוהבים - Women, Beautiful Boy, Imagine, Jealous Guy ועוד רבים וטובים (באמת, בלי ציניות.) (טוב אולי קצת)

ולסיום סופי- מתוך "זמנך עבר", מילים ולחן אהוד בנאי

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
לטיול שנתי
רוזמן נעלם עם הטייפ הנייד,
פתאום שמעתי אבי-רוד בין השיחים,
"המשאית לא תחכה" קראתי לו
"שיסעו כבר!" הוא אמר
"אני לא זז מכאן עד סוף הצד
זה קטע נהדר!
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זאת לא המשאית שלנו
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב" אמרתי לו
"אבל מתחיל להיות לי קר"
"להתראות" אמר לי רוזמן -
"זמנך עבר"